שיר-איור

ה"שיר-איור" - שירים לאיורים/ציורים

לאחר גמר היצירה במדיה הויזואלית
 אני יושב ומתלבט כיצד לפרש אותו דרך שיר בכדי ליצור נקודת מבט נוספת שלה


 ניתן לקרוא ביקורות על שירי באתר "דרך המילים" של הסופרת גלי צבי-ויס 

ארכיב הכתבות הטלוויזיוניות של אגודת המאיירים

 

כְּמִתוֹךְ חֲלוֹם מְתַדְלֵק / יוּדִי מָרְטוֹן
 
נָא לְתַפְקֵד בְּמַצָּב חֲלוֹם בְּהָקִיץ,
כִּי אָז יִתָּכֵן שֶׁיֵּאָמֵר:
 
עִצְרוּ ! אֵיךְ מִסָּבִיב יֵשׁ עוֹלָם
לֹא הוֹלֵךְ וְנֶעֱלַם
מַעֲצָמוֹת שֶׁל חִפּוּשׁ
מַדְוֵה לְקַיָּם,
מַלְּאוּ מַצְבֵּרִים דִרְשׁוּ חֲלַפִים
חַלְקוּ מַשְׁאָבִים הָבִיאוּ מָזוֹרִים
שָׁפְּרוּ תָּ’קָיָים.
כִּי מִתּוֹךְ דִּבְרֵי הַבֶּלָע, מִתּוֹךְ יֵאוּשׁ הָאָדָם
פּוֹרַחַת חֲבַצֶּלֶת לְהַרְאוֹת מֵי-קַיָּם,
וּסְפִינָה אֲשֶׁר תַּעֲגוֹן בַּמִּפְרָץ וְתִקְשֹׁר מִפְרָשׁ שֶׁל פֶּתַע
שָׁם לְהַבִּיט בְּמֶרְחָב
לִסְגֹּר חַרְצוּבוֹת לִפְתֹּחַ מְנָיוֹת
שֶׁל הַשְׁקָעָה לַבֶּטַח
בִּסְגִידָה שֶׁל הַטֶּבַע
לְמִישֶׁהִי – הוֹי עָצְמַת מַעְיָן.

וַאֲנִי הֵן לֹא חֲלַבְתִּי מֵעוֹלָם
פַּר-פָּרָה שֶׁל רֶגֶל מְעֻקָּם.
 
בְּלַע בִּלְעַיִים – פְּלִיטַת הַשְּׂפָתַיִם
וּמַחְשָׁבוֹת שֶׁל חֲלוֹם נִשְׁפָּכוֹת...
....
כֵּן כֵּן אַל בְּלִבְּכֶם דְּאָגָה
וְהֵסִירוּ אֶת אוֹתָהּ חַלְחָלָה
 הֵן גַּם אֲנִי יָקַצְתִּי בֵּנְתַּיִים...

 

 

תִּפְאֲרוֹת / יוּדִי מָרְטוֹן

 

זוּג תִּיפְאָרוֹתַּיִיךְ, מַמָּשׁ יִשְּׁקוּ לְעֵינַי
מִסְגֶּרֶת חֶפְצִי בָּךְ לֹא חוֹרֶגֶת
וּפֶרַח חַמָּנִית לֹא יַסְתִּירֵךְ בְּנוֹפֶת צוּפָיִיךְ.

וַאֲנִי מֵרֹב חִישְׁקִי בָּךְ - דּוֹאֵב
וְרוֹצֶה וּמְצַפֶּה שֶׁאַתְּ בְּרִימְזוֹתָּיִיךְ
דּוֹחֶפֶת רְצוֹנִי לִרְצוֹנְךָ.

תְּנִי לִי אַךְ מְעַט, חַיָּיְכִי מִתּוֹךְ הַסְכָּמָה
וַאֲנִי לְרַגְלַיִיךְ עֶבֶד כְּמוֹ נִרְצָע.

הֵן שָׂם מֵעֵבֶר לְהָרֵי תִּפְאֶרֶת
מֵעֵבֶר לְמַשָּׁבֵי הָרוּחַ כֹּה מֶבוּשֶׁמֶת
הֵיכָן שֶׁרֵיחַ פִּירוֹמוֹנִים
מַדְגִּישִׁים, תֵּן לִי אוֹתָהּ וְקַח,
אֲנִי בָּא.

שִׁינֵי בִּינָה לֹא יַטְעוּנִי
לֹא שְׂחֹק הִנָּהּ
טָרַפְתְּ אוֹתִי - עַזְבִינִי
וְשַׁבְתִּי בַּחֲזָרָה.

 

 

כָּל כָּךְ בְּאַהֲבָה / יוּדִי מָרְטוֹן
 
כָּל כָּךְ בְּאַהֲבָה
אֵיךְ שֶׁהִיא נִדְחֶפֶת בָּהּ,
רוֹצָה לְהַרְגִּישׁ אֶת תּוֹךְ אוֹתִי אוֹתָהּ
מִתְכַּרְבֶּלֶת בִּזְרוֹעוֹת לֹא לָהּ
וְחוֹשֶׁבֶת זֶה, הוֹי זֶה מֻשְׁלָם.
 
לֹא כָּל כָּךְ אֲהוּבָה
זוּזִי קְצָת, תְּנִי קְצָת עוֹד-פֹּה-פִּנָּה
כּוֹס שֶׁל חֵשֶׁק מִי-נוֹתֵן-לָהּ
לִגְמִּי וְנָחַתְּ בָּהּ.
 
וְאָז בְּרוּחַ נָכוֹן שֶׁל הֲוָיָה
חָבְּקִינִי חֲזָרָה
כִּי כֵּן אֲנִי יָכֹל לִרְווֹת קְצָת הֲנָאָה,
מִכָּל כֻּלְּךָ – תּוֹדָה, תּוֹדָה רַבָּה ! 

 

 
כִּמְעַט רִיקוּד / יוּדִי מָרְטוֹן
 
וְהִיא מִתּוֹךְ צְלִילֵי שֶׁאֲנָסוּן צָרְפָתִי פּוֹלִיפוֹנִי
חוֹדְרֵי נָפְשָׁה מִנְּשִׁימַת אַקּוֹרְדְּיוֹן – בּוֹקֵעַ לָהּ.
 
וְנָתְנָה יָדָהּ לְרִיקוּד שׁוּרָה, לַסּוֹף מֵהַהַתְחָלָה,
וּשְׁלֹשָׁה מוּסְקִיטֶרִים עֵירֹם לְלֹא עֶרְיָה
שוֹלְבִים צוּרָה שֶׁל אַהֲבָה – לְמַעֲנָהּ רוֹצָה.
 
נַפְשָׁהּ קוֹסֶמֶת מִמַּנְגִּינָה פּוֹעֶמֶת
גּוּפָה יָשָׁר לְמָה שֶׁהִיא רוֹצָה
וְאֵין חִיבָּה לָהּ לְיוֹתֵר מִמֵנָה
אֶלָּא רַק לָשִׁיר שֶׁלָּהּ.
 
חָשוּפֵי מַבָּט, נְטוּלֵי עוֹפֶרֶת וְרוֹבֶה
עַדִינֵי גּוּפִים וּסְרוּחֵי רַגְלַיִם
וּרְצוֹנָם לָנוּעַ
שְׁלוּבֵי יָדַיִם.
 
וְהִיא גּוּפָה צָעִיר כָּל כָּךְ
לֹא נוֹתֶנֶת מִשִּׁבְרֵי לִבָּהּ
רַק לְזֶה שֶׁרַק יִקַּח
אֶת כָּל יָדָהּ.
 
כִּי מִי לָךְ אוֹמֵר לָמָּה ? כִּי מִי לָךְ בְּאַהֲבָה ?

 

 
 
לֹא אַחַת נִרְדַּם נָפִיל / יוּדִי מָרְטוֹן
 
לֹא אַחַת נִרְדַּם נָפִיל
בִּרְאוֹתוֹ חֹשֶׁךְ אֲשֶׁר לְבָרְכוֹ אֵינוֹ יָכֹל
וּבִיצוּרֵי מִקְדָּשׁ מֵאַבְנֵי אֵלוֹהַ
גּוֹרְמִים לְאִחוּד מַשְׁאַבֵי יָקָר
לְשֵׁם שְׁמֵי רָצוֹן
לִבְנוֹתוֹ.
 
אַל תֵּרָדֵם, אַתָּה יְכֹלֶת
בֹּא עֲזֹר בְּאֵין שִׁלְטוֹן
לְמִיעוּטֵי תִּיפְקוֹדֶת.
 
שַׁן וְאַל תִּדֹּם
חֲשֹׁב חֲלוֹם שֶׁל פָּז – עַל דֶּרֶךְ
לַעֲזֹר.
 
שׁוֹמֵר יֶחְכַּם, וּמִשְׂחָק בַּפֶּלֶךְ
סְלָעִים שֶׁל תָּם
מָעוֹף דִּמְיוֹן
נוּ כְּבָר הִתְעוֹרְרָה
וְנֶחְדַּל.

אֲנִי אַרְיֵה ? / יוּדִי מַרְטוֹן
 
אָז בִּזְמַן הֱיוֹתִי אַרְיֵה
חָשַׁבְתִּי שֶׁכָּל הַעָצְמָה שֶׁל הַחֵשֶׁק
רַק מִשְּׁאָגָה רָמָה
נוֹבַעַת.
 
וְרָצִיתִי שֶׁמִּישֶׁהִי בִּלְבָבִי תִּיגַע
וְתִתֵּן לִי לְבָבוֹת בַּחִבּוּק שֶׁל אַל פָּחַד,
וְאֵרָגַע.
 
וְכִי לָמָּה ? הַאִם הַלְבִיאוֹת שֶׁלִּי רַק מְבִיאוֹת לִי טֶרֶף ?
הֲרֵי אֲנִי לֹא רוֹבֵץ לְחוּמָה
שֶׁל שֶׁמֶשׁ רַק לְשֵׁם
הַקַּבָּלָה ...
 
הֵן סֵדֶר הִירַרְכְיוֹת שֶׁל מַמְלָכָה
הַנּוֹבֵעַ מִמַּגָּעָה שֶׁל הַחַמָּה
הַזּוֹרַחַת עַל פָּנַי,
זֶה לֹא רַק בִּשְׁבִילִי !
 
לֹא, אֵין אֲנִי רוֹצֶה לְמַעַן הַהוֹכָחָה
אֶלָּא לְמַעַן הַשֵּׁם, כִּי טוֹב
וְאָז תֹּאמְרוּ, וַאֲנִי מְקַוֶּה בְּרָצוֹן –
 
אוּלַי יֵשׁ בּוֹ בְּכָל זֹאת אֵיזֶה שֶׁהוּא מִכְלוֹל
שֶׁל נְתִינָה
וּמִצְבּוֹרִים שֶׁל אָהֲדָה.  
 


הוֹ קַטֵרִינָה* הַגְּדוֹלָה, כֵּן אַתְּ יְכוֹלָה / יוּדִי מַרְטוֹן
 
יְבֹרַךְ שְׁמוֹ, יִמַּח שְׁמוֹ...
אֵיךְ זֶה שֶׁשְּׁמוֹ קָרָה ?
 
דַּוְקָא עַכְשָׁו שֶׁאֵינֶנִּי יְכוֹלָה,
לְהָבִיס מִמַּלְכוּתִי אֶת רָפֵי הַיְכֹלֶת
וְלִגְרֹם לְחִדָּלוֹן מַעֲשֶׂה אֹהֲבִים
מִתְּחִלַּת מַעֲשִׂים ?
 
צֵא וְהַשָּׁקֵט מַעֲשֶׂה רַגְלֶיךָ
עֲצֹר יְכוֹלוֹת עָבָרְךָ
וּרְאֵה בְּתּוּלֵיך מַאֲוַיֵיךָ
תָּאֲוַותְּךָ בְּךָ רַק אוֹצָר
אָנָּא פְּעַל לְמַעַנְךָ !
 
וּמִי כָּמוֹנִי ? הֲרֵי בְּךָ אֵין כָּל דַּעַת
חָשׂוּף בְּאוֹן כֹּחֲךָ
לֹא חֲבָל ?
 
נִסְּיוֹנוֹת בִּי... יֵשׁ כִּי רָב
הַפְסָקוֹת בֵּין זְמַנִּים, אֵין בִּי אָיִּן !
וַאֲנִי כֻּלִּי רָצוֹן
לְהֶמְשֵׁךְ חִישְׁקוּקֵי אָהֲבָה
בְּלִי בֵּינְתַיִם.
 
הוֹ, אֲנִי קַטֵרִינָה הַגְּדוֹלָה
חֵצִי מִמַּלְכוּת לְךָ נְתוּנָה
אַל תַּפְסִיק נָא,
לַחְדֹּל.
 
רֹאשׁ גִּבּוֹרִים בְּהֶבְזֵק נְתִינָה
כִּי אִם אַתָּה קַפּוּט
אָז הָלַךְ לְךָ מִמְּךָ
רֹאשְׁךָ.
 
*קטרינה או יקטרינה השניה ‏ הייתה קיסרית האימפריה הרוסית מ-1762 ועד יום מותה. מכונה גם יקטרינה הגדולה, יקטרינה מתה ב־5 בנובמבר 1796 משבץ. לאחר מותה, נמתחה על יקטרינה ביקורת רבה. כן נפוצו שמועות רבות לגבי נסיבות מותה, שנקשרו  למספר המאהבים הרב שהיה לה.
 
צֵא וּלְמַד מִתּוֹךְ חֲלוֹם / יוּדִי מָרְטוֹן
 
צֵא וּלְמַד מִתּוֹךְ חֲלוֹם
שֶׁל כָּל מַרְאוֹת עֵינְךָ.
הַפְנֵם יֶדַע שֶׁל מַלְכוּת שָׁמַיִם
מֵרְאִיַּת יַעֲקֹב חָזוֹן שֶׁל מַלְאָכִים.
אַתָּה הִנְּךָ עוֹלָם, וְגַם מֻשָּׂג חֲוָיוֹתֶיךָ
כִּי פּוֹעֵל אַתָּה לְמַעַן זִכָּרוֹן שֶׁל מַעֲשִׂים.
 
הַאִם אֵינְךָ בָּטוּחַ, שֶׁפְּרִי יְדִיעוֹתֵיך
מֵעֵצִים יְכוֹלוֹתֵיך ?
אָז שֶׁנֵּס מָתְנָיִם וַחֲשֹׁב:
"מִיהוּ אֲנִי ? הַאִם אֲנִי רַק לְעַצְמִי
הַאִם יָכֹל אֲנִי לִבְרוֹר מִזּוֹ הַשָׁחָת
מְחַטִים שֶׁל יֶדַע.
דָּם וָיֶזַע וּדְמָעוֹת לֹא יַכְשִׁילוּנִי
הֵן חַזְּקוּ יַדָּי
לְתִפְאֶרֶת עָצְמָה שֶׁלִּי עַצְמִי אֲנִי."


אָז רִיחוּף בִּקְצֶה שָׁמַיִם / יוּדִי מַרְטוֹן


 אָז רִיחוּף בִּקְצֶה שָׁמַיִם

בֵּין קְצָווֹת שֶׁל עֲנָנִים

שֶׁל בִּינָתִי שֶׁרַק בֵּינְתַיִם

סוֹחֶפֶת לָהּ עִמִּי כָּאן עִינוּגִים.

 

וְיֵשׁ וְרֶגֶשׁ שֶׁל מַחְווֹת עָתִיד

אֲשֶׁר בּוֹדוֹת בִּי מִשְׁאָלוֹת

אוֹמְרוֹת אַל תַּפְסִיק מֵעַצְמְךָ

מֵהַלֵּב לָתֵת לִי, מְרַחֲפוֹת.

והִפְּנוּט כּוֹזֵב שֶׁל מְצִיאוּת אַחֵרֶת

וּנְגִיעוֹת קְטַנּוֹת בַּדְּפָנוֹת שֶׁל נְשָׁמָה

עוֹשׂוֹת לַגּוּף – צֵא ! וְאַל תְּחְדָל מֵעַצְמְךָ

 

וְהִיא רוֹצָה אוֹתִי :

"הֶמְשֵׁךְ, אֱחֹז רַק בְּיָדִי

שָׁם מֵעַל לַפֶּתַח

כִּי בַּמָּקוֹם הַהוּא,

רַק אֵת נִשְׁמָתִּי אֲנִי אוֹרֶגֶת

לְיוֹם בָּהִיר, חָדָשׁ, נָהִיר.

וְאֵין כְּמוֹ רוּחִי בּוֹעֶרֶת

לִתִּשוּקָתִי, לְיוֹם אוֹנִי

כִּי רַק אֲנִי פֹּה אֲפַזֵּז לְךָ...

הֵן אַתָּה כֹּה אֲהוּבִי."

 אֶתְמוֹל בִּקַּרְתִּי בַּקּוֹסְמוֹס / יוּדִי מָרְטוֹן

 

אֶתְמוֹל בְּהֶרֶף עַיִן שֶׁל דִּמְיוֹן, בִּקַּרְתִּי בַּקּוֹסְמוֹס.

אֲבָל לֹא יָדַעְתִּי שֶׁרַק עֲלוּמִים לֹא מְפוּקָחִים רַשַּׁאִים לִרְאוֹתוֹ,

אֲבָל אָז הֵבַנְתִּי !

שֶׁתּוֹבַנָּה שֶׁל הַיֵּשׁ הָאַחֵר נִיבְנֵת מִמֹּחִי הַיְמָנִי,

וְהַזְּמַן לְאֹרֶךְ מֵימָדוֹ הָרְבִיעִי, אָמְנָם טוֹעֶה קְצָת בִּיכוֹלְתִּי

וְנוֹתֵן לִי יוֹתֵר, כִּי זֶה מָה יֵשׁ...

 

וְנָכוֹן הַדָּבָר הַזֶּה "חוֹזְקֵי הָרוּחַ",

וּמִזֶּה בְּדִיּוּק הִרְשֵׁתִי לְעַצְמִי לָקַחַתְּ יוֹתֵר.

וְאַל תִּדָּרְשׁוּ מִמֶּנִּי תַּרְגּוּם שֶׁל דַּעַת,

כִּי אֶת הַמַּשְׁמָעוּת אֲחַפֵּשׂ, אוּלַי, בְּעִתּוּי אַחֵר.

 

בֵּינְתַיִם, עַל אַף אֵין סְפֹר גִּישוֹת שׁוֹנוֹת לַמֶּרְחָב הַהוּא,

פִּקַּחְתִּי עַל הַמַּעֲשֶׂה, וּבָנִיתִי מֵעֵין חֶזְיוֹן

שֶׁל דְּמוּת אֲשֶׁר כִּמְעַט נוֹבַעַת מִכָּל זִכָּרוֹן.

 

וְשִׂחַקְתִּי וּבָחַרְתִּי

וְשִׁתָּפְתִּי רַק אוֹתִי

וְיָצַרְתִּי וְעָבַרְתִּי

אֲבָל לְעוֹלָם לֹא בָּנִיתִי אֵין סְפֹר מִדָּבָר, וּמִסְּתָם שֶׁל הָרֶגַע...

רַק כִּסִּיתִי אֶת הַכְּלוּם אֲשֶׁר בּוֹ הָיָה קְצָת יוֹתֵר מִמֶּנִּי,

וְחוֹלַלְתִּי אֶת הַהֶבְזֵק שֶׁל הַמַּשְׁמָעוּת הַנּוֹבַעַת:

 

כִּי כִּדְבָרַי - אִם זֶה לֹא זֶה –
 אָז מָה יֵשׁ לִי פֹּה ? רַק אֶת זֶה …

עַל מְנַת לִבְדֹּק אֶת גְּבוּלוֹת הַיְכֹלֶת שֶׁלְּךָ / יוּדִי מָרְטוֹן

 

נָא לֹא לִקְרֹא בְּעִיּוּן רָב, כִּי אֶת הַנַּעֲשֶׂה אֵין לְהָשִׁיב...

 

רְאִיָּה

רְאִיָּה חַדָּה שֶׁל הָאֹפֶק הַבָּרוּר
 מִבְּחִינַת גִּיל הַבּוֹחֵן

עֲלוּלָה לְטַשְׁטֵשׁ מַצָּב אֶפְשָׁרִי
 שֶׁל עִמְעוּם יָדוּעַ

שֶׁל יְכוֹלְתּוֹ הַחוּשִׁית.

 

בְּחִינָה

אִי בְּחִינָה מַתְמֶדֶת שֶׁל הָאֵרוּעַ לְאוֹר הַמַּצָּב

תִּגְרֹם לְעִרְפּוּל שֶׁל הַמַּצָּב הֲמוֹנוֹ-גְּרָאפִי

וְתַעֲצִים רְגָעִים יְדוּעִים לְהֶבְזֵק שֶׁל חֲשִׁיבוּת

אֲשֶׁר הַנָּכוֹן בּוֹ הוּא זֶה שֶׁיִּקְבַּע.

 

עִדְכּוּן

עִדְכּוּן פְּרָטֵי הַחִזָּיוֹן, תּוֹךְ כְּדֵי מֵרוֹץ אֶל הַדַעַת

לְשֵׁם שִׁמּוּשׁ עֲתִידִי, יִצֹּר מֵעֵין מַצָּב

שֶׁבּוֹ ֶמְּהִירוּת הַנְּפִילָה הַמוּאֶצֶת
 לַגְּבוּלוֹת שֶׁל הַמַאֲוַוִים

עֲלוּלָה לְהֵעָצֵר בַּחֲטָף,

עַל אַף חֹסֶר הַחֲשָׁשׁ לְדַרְבֵּן אֶת
 הִקְלִיטָה תּוֹךְ כְּדֵי הַמַּאֲמָץ.

 

הֲבָנָה

הֲבָנָה כּוֹלֶלֶת שֶׁל הַכָּתוּב, לְלֹא תִּרְגּוּם מוּכָן

עִם רָצוֹן לְשֵׁם הַתּוֹעֶלֶת, תַּקְשֶׁה לְאֹרֶךְ הַמַּסְלוּל

לִמְצֹא שְׁבִילֵי דְּרָכִים נוֹסָפִים

אֲשֶׁר יוֹבִילוּ לַמַּעֲקָף הַמְּבֻקָּשׁ.

 

מַסְקָנָה

יֵשׁ לָשֵׂאת אֶת עַצְמְךָ וְלֹא לִקְרֹא 
יוֹתֵר אֲשֶׁר מִמַּעַל

וְאָז הַנְּפִילָה עַל אַף זֶה שֶׁהִיא רְצוּפָה,
 תִּתֵּן לְךָ אֶת הָעֹז

לְנַתֵּב אֶת סְטִיּוֹת הָרָצוֹן שֶׁלְּךָ

לִבְנוֹת לְךָ חָזוֹן

לַהֶמְשֵׁךְ.


נוֹשֵׂא הַמַּעְגָּל / יוּדִי מָרְטוֹן

 

 וְרִבּוֹנוֹ בָּרָא

לֹא בְּלִי שְׁלַל כָּבֵד שֶׁל נִסְּיוֹנוֹת...

רַק לְפֶלֶא הַבְּרִיאָה שָׁכַח

שֶׁהִפְעִיל לוֹ דִּמְיוֹנוֹת.

 

אֵין כְּמוֹ פֶּרַח וְאֵין כְּחַי לְנֶפֶשׁ

אֲבָל יֵשׁ מִקְּצֶה לְשִׁפּוּר נִכָּר

וְהַמּוּזָה רַק לִידִיעָה, הֲרֵי אֵין פֹּה כְּלוּם וְאֵין פֹּה שׁוּם דָּבָר.

וּלְלֹא יְכֹלֶת שֶׁל נְתִינָה

שֶׁאוֹתָהּ בּוֹרֵא רָצָה

לָתֵת לָנוּ בְּמַתָּנָה

יְכוֹלְתֵנוּ פָּגָה עָבְרָה.

 

אָז יָשַׁבְתִּי וְחָשַׁבְתִּי

מָה רָצָה, מָה לֹא יָצָא ?

מִי בְּעֶצֶם עִם יְכֹלֶת

לְאַפְיֵין דְּמוּת שֶׁל מַחְשָׁבָה

לְהֶבְזֵק חֲלוֹם - בִּנְגִיעָה.

 

אוֹי אֵלוֹהָ מִי מִילֵל

מִי הָגָה אֶת זֶה הַלַּעַג

שֶׁל אֶחָד הַנּוֹשֵׂא אוֹתָם

בְּמַעְגָּל.

 

סוּס עִם תֹּאַר עָף מֵעַל

פֶּגָסוֹס הוּא לֹא מִכְּבָר.

צֶמֶד כְּלָבְלָבָיִים עִם יַשְׁבָן סוּסָן

וּמוֹשֵׁךְ גּוֹזָל מִנֶּגֶד, לֹא בָּרוּר... לָמָּה הוּא לֹא חָדַל.

וְנוֹשֵׂאת מַשָּׂא הִיא אִשְׁתּוֹ שֶׁל זֶה הַגֶּבֶר

וּמְחַזֶּקֶת אֶת יָדָהּ

בַּהֲנָפָה.

 

שָׁלָל בִּירְבּוּר קִשְׁקוּשׁ גָּמוּר

רַק בַּמַּחְשָׁבוֹת שֶׁלִּי קוֹרֶה

מֵחֲלוֹם הַקֵּץ נֵעוֹרְתִּי

וּמוֹדֶה בַּמַּעֲשֶׂה, וְתוֹדָה רַבָּה לְךָ

מֵהִירְהוּרֵי לִבִּי אוֹדֶה.

 


לִהְיוֹת וָזָה אוֹ לֹא / יוּדִי מָרְטוֹן

 

בְּעֶצֶם הָרַעְיוֹן דֵּי שָׁבִיר

לִהְיוֹת וָזָה אוֹ לֹא ?

 

כִּי אִם זֶה לֹא אָז לָמָּה בְּעֶצֶם וָזָה

לָמָּה לֹא רַק צַלַּחַת ?

שֶׁבְּרִיקוּד יְוָונִי מְעוֹפֶפֶת לָהּ בַּנַּחַת

וּשְׁנִיָּה בַּאֲוִיר רוֹאָה עוֹלָם

וְאָז סְתָם הִיא מִתְפָּצְלָחָת.

 

סוּפֶּר מָעֲפָן כְּבָר  פֹּה * / יוּדִי מָרְטוֹן

 

מֵעַל מֵרַחֲבֵי בָּתֵּי הַמִּדּוֹת וּמִתַּחַת לִשְׁמֵי הֶעָנָן

מְרַחֵף כְּפַרְפַּר, זֶהוּ הָאִישׁ לֹא אָדָם.

וּמָה לְהַדָּ"ם שׁוּם יְכֹלֶת עִם דָּם

זֶה הוּא סוּפֶּר מָעֲפָן הֵן חָדַל לֹא מִזְּמַן.

לְהוֹכִיחַ שֶׁיָּכֹל גַּם הוּא בִּמְרוֹמִים

אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא צָרִיךְ אוֹתוֹ לִפְעָמִים.

 

וּרְצוֹנוֹ לְהַעֲצִים יְכוֹלוֹת שֶׁל גְּבוּרָה

מִמַּחְשָׁבוֹת כֹּה עֲמֻקּוֹת לְמַטָּרָה כֹּה רַבָּה

שְׁמָהּ שֶׁהָיָה, בֶּאֱמֶת כֵּן קָרָה

וּלְסוּפֶּר מָעֲפָן לֹא כְּלוּם הַצְלָחָה

וּבֶּנֵינוּ הֲרֵי זֶה כֹּה לֹא נוֹרָא...

 

וְהָעוֹלָם מִתְפָּרֵק, וְחֶזְיוֹנוֹת נִפְרָצִים

תִּקְווֹת רְדוּדוֹת הֵן לָאֲנָשִׁים

וְרָצוֹן מִי שָׁפַר לְבַטֵּל כָּאן גְבוּרוֹת

לַחֲזֹר לְהַשְׂכִּיל וְלִלְמֹד נִשְׁכָּחוֹת.

 

חֲשֹׁב רַק לְרֶגַע עַל אוֹתָהּ נַדְנֵדָה

מִמַּצָּב לֹא בָּרוּר <---> לְכִמְעַט הַצְלָחָה

שֶׁמֵּעָלֶיךָ זִקְנָה כָּל כָּךְ חָכְמָה.

 

רָחֵף בְּתוֹכְךָ כַּנֵּס אֵבָרִים

אוּלַי גַּם אַתָּה תּוּכַל מִמַּשְׁבֵּרִים

לֶאֱמֹד אֶת הַזְּמַן

לִמְדֹד מִ-שְׁבָרִים.

 

קְצָת קַצֵּר הֲלִיכִים

וְאֱזֹר מַאֲוַיִּים

וּמִמְּךָ סוּפֶּר אָדָם

אַתָּה תּוֹצִיא עֲרָכִים. 

 

* מעפן, שהפך כינוי גנאי ישראלי, 
פירושו בערבית מעלה עובש - ללא שימוש... 


ליידי בג / יודי מרטון

 

ליידי בג, לך אין שמיים

ליידי בג, לך מי מזמור

שני זבובים עפים בינתיים

וציפורים הם לך מסתור.

 

או ליידי בג, לחלחת את העיניים ?

כי הזֶמֶר לא שר לך שיר ?

הם רק זוכרים משק כנפיים

ולך בלב פעמונים.

 

ליידי בג, פה את נשכבת

וזיכרונות את רק מטווה

איך שם בעולמך

צופת נופים את משיגה.

 

יש סיכום לאין המסר

ליידי בג רק הבדלה ?

בין שחור של תכלת,  בְּרָק מיכסף ?

ובכל דבר של נשמה.

 

כי מי ראה פה מי שמע

כה חשובה את כמלכה

הן צרור פרחים לך אהובה

עם זמזומה של סתם דבורה.

 

שׁוֹשַׁנָּה / יוּדִי מָרְטוֹן

 

בְּעֶצֶם דֵּי רָצִיתִי פֶּרַח

בְּדִיּוּק כָּזֶה... 
אֲבָל עִם תִּפְרַחַת קְצָת יוֹתֵר מְלֵאָה

כָּזוֹ שֶׁמֵּרֹב שֶׁיֵּשׁ בָּהּ נוֹכְחוּת

אָז הָרוּחַ שֶׁבַּמְפָרְשִׁים שֶׁלָּהּ דּוֹחֶפֶת

לְמַעֲלֶה הָרָצוֹן לִשְׁתֹּל

סָבִיב לִי שְׂדֵה כַּלָּנִיוֹת.

 

וְזֶה קְצָת מַעֲלֶה בִּי נִשְׁכָּחוֹת –

אוֹי שׁוֹשַׁנָּה שׁוֹשַׁנָּה מָה נַעָם קוֹלְךָ

וְזִמְּרָה שֶׁל לִבְּךָ

נָתַתָּ.

 

וְהַיָּרֹק שֶׁצָּבַע אֶת עוֹלָמְךָ

כִּי אַתְּ עוֹטֶפֶת מַבָּטְךָ

בְּזִכרוֹנוֹת שִׁירַת מָדוֹנָה

מֵחֲלוֹמְךָ.

 

אַתְּ הַזֶּמֶר, אַתְּ שִׁירָה לִי

נְרַנֵּן עַל מִשְׁעוֹל דְּרָכִים

וְנִזְכֹּר שֶׁעָלוּמִים

הֵם מִזְמוֹרִים לַחוֹסָרִים

שֶׁל רָצוֹן שֶׁל אוֹהֲבִים.

 

עַל בִּמוֹת בְּלֵב חוּצוֹת

תִּיפְרָחוֹת עוֹלוֹת עוֹלוֹת

שְׁלַל פִּזְמוֹן מִקּוֹל נִחָר

כִּי אֶת הַכֹּל נִתֵּן מָחָר....

 


לֹא טוֹב צִפּוֹר אַחַת בְּיָד / יוּדִי מָרְטוֹן

 

אָז מָה אוֹמְרִים ?

שֶׁטּוֹב צִפּוֹר אַחַת בְּיָד

מֵאֶלֶף עַל עֵץ ?

בְּסֵדֶר ! עַכְשָׁו יֵשׁ לִי צִפּוֹר

וַאֲנִי מַרְגִּישׁ קְצָת דְּרוֹר,

אֲבָל מָה אִתָּהּ ?

הֵן אֶלֶף מְחַכִּים לָהּ !

לֹא עַל עָנָף בּוֹדֵד,

אֶלָּא בְּמֶרְחָב שָׁמַיִם

שָׂם בָּעֲנָנִים

וּבְּמִסְתּוֹרֵי הַרְבֵּה עֵצִים,

עוֹד קְצָת, עוֹד מְעַט,

לִפְנֵי שֶׁאַרְגִּישׁ אֶת הַפִּרְפּוּר

שֶׁל הָרָצוֹן...

...

טוֹב עוּפִי לְךָ צִפּוֹר...

 


מזה ? לא-מה ! / יודי מרטון

מזה ? לא-מה !

מה פה שוב ? מה פה כן כאן קרה !

למה זרבובית ויענה

התחברו רק השנה

הי, תשתדל בבקשה

ותגיד שלא נורא

שלא היה ולא נברא

בחיי - עולם הבא.

 

הציפור היא טרללה

וכלברדע בשמיים

מצמיחה לה רק כנפיים

של יתוש.

 

הס ופגע אל תירא

מר-השן היא מבינה

שלסתם עיניים

שיושב פה על המים

אח ורע ששומר

שלא יהיה פה אף אחד אחר.

 

קישקשת במילותיים

ונרתעת, מכנפיים ?...

זה רק שמה - זה לא פה

מה יהיה ? ומה היה ? מה חשוב ומה נורא ?

אל ייאוש, הודה ל-יה

זה עדיין לא קרה.

 


בקצה הגבול של אין מקום / יודי מרטון 


אפילו בעדן, שם בשמיים,

בקצה הגבול של אין מקום,

שהתוחלת מעשה,

הנקרא רק סתם מורגנה,

הינה בעצם קצת מישבר

שקורה גם בניכר.

 

צא, חפש, עבוד למען,

הם לא ידעו שאחריך

לא באה מצוקתך לחסד

ולמעשה ביתך

של מזור לאוהבך.

 

שא מטען הנפש וחזור

לשם שמיים,

ולאורך רוחך סבול

והתעשת מליבך ואל תתישהו

אלי תקווה

ממתת של עזר

אשר ניתן לך

מיד, מעבר

לכיסופך.

 

יש אלוה של שמיים,

וחלום של יעקב,

ומשיכה מהכתפיים

של מלאכי רצון הטוב

להרימך, שנס מותניים

וצא וצא, עזור לעצמך

כי כל דבר שרק תרצה

אתה תהיה לאושרך !

 

 
מה חולם אני / יודי מרטון 


בחלומות שלי יש בית גדול

מידותיו בדיוק לפי האורך והרוחב

של דמיוני.

לא נראה לי שבאים לתוכו,

כנראה מחכים הם רק לי

שאבוא.

 

וחלומות ששומרים כבני בקר

לפתחו, לא זזו מאז התהפכתי

וחשבתי לעצמי

כיצד ?

 

האם בדרכי מעקף דרך חורש עבות,

שעצי מידות החורשים קצוות שמיים

במחשך דמדומים ?

 

כי אני מקווה.

 

והצצתי מבעד לחרכי מחשבתי

לראות – הנה רואים הם אותי

וחושבים.

 

ואני מפציע ליום שחר בהיר והולך

ומגיע אגיע למקומי

הנה חלום משכני
והוא רק בתוכי. 

 


שיר דמוי / יודי מרטון

 

בעיר הזו, האורות דולקים

והפסקה אין, ואני מחפש שקט בעיניים

וזוהר רחוק של דמדומים.

 

עודף אנרגיות, לא מזור לנפש פעילה

וזרימה מתמדת בתל אביב,

עם שוחות של בארים

ויין מתמידים.

 

וגל מתנפץ, מחפש משמעות

ועין רוגעת בהסתכלות של עייף

והכרך הזה פועם מידית,

וחיפאי של רגע

בורח עם פגע.

 

אני מורגל באחרת, בנוף של שקיעה רגועה

ואולי אמות בן מאתיים

תוך פרץ עצמי

של יצירה כבירה. 

 

 התענוג / יודי מרטון 

 

וזוכר מבטה מכרבל

ואומר תענוג, לא בשל

וחושב נמרצות, מדמיין

סביבה מנסה לגונן.

 

ורושם רישום כחלוף

חומרים לה חווה

והיא בשלה

כי אין בלתה, ואין בעדי

וכמוני עוד אין.

 
   ואתה בידך כחולם וחולם

    ועדיין את מוצבה
    למצב לא היה

האם מעולם לא היית ? – מחרפן !

 

לתענוג נועדה מעשה

ומה לך קרה ?

לא רואה שכאן, כאן אני רישומך לטובה – אהובה ? 

 


זכרונות של קיץ/ יודי מרטון

תפוס צבע כחול למען הים,
לצורך עננות גבוהה גוון לבן,
צור צהוב בוהק מרום שמיים,
ואל תשכח לטפטף קצף גלים
מטיפות של מים.

 

דשדש רגליים, חיבוק או שניים

אה-לה-קרם על הכתפיים

נשק אותה נשיקותיים

ואז חדל.

 

כי היום זה מחר, ולך יש רק רגע

שאתה שם והיא רק שלך

אז שמור את זה בזמן

ואל תשכח, כי צריך להיות מוכן,

לקיץ כה חם, שלא בא ככה סתם

אלא מאתמול לתקופה,

לזיכרונות, לאהבה.

 

יולי-אוגוסט היום זה כבר כמעט שנה

ובכל זמן שהיא רק רוצה

שעה לחורף לפוך ולמיטה

וכל היתר

מהתחלה.

 

כי קיץ זה לא סתם תקופה

זה חיים, זו לא הפסקה.

 

 חשבתי / יודי מרטון

אין מחשבות על בריאה
שום יצירה חדשה
רק הזרז שפעל
שבעה ימים
ונשכח.

ואחרי חמשת אלפים שנות
כשההוא זורם בספירות אחרות
שוכח ולא מהרהר בנישכחות.
ואנו בונים זכרון,
מפואר אצילי לא רציונלי במאום
על אין, על שום כלום דבר
ותילי התילים
כבר אינם.

ככתוב בדברי הימים.
ואולי.
אבל המפץ הגדול חי וקיים !


הצבורים / יודי מרטון

 

צבור אותם אחד אחד בשורה

ואל תמיין.

כל השונים מימין וכל הזהים משמאל,

האם קבלת משוב מעושי הפעולה ?

לא כלום – נכון ?

הנשמות אינן יכולות לגעת

באין להם דומה.

ובכל זאת שם ראית בעבר

בחלון דמיונך הפורה

את היכולת לדעת

את המקור להווה.

 

כן אלה ללא היכולת

להשתנות

אלה עם המוזרות

מה הם רוצים ?

כלום.

 

אבל אתה ממשיך, 
ולבך אינו נותן לך את האפשרות

להרגיש שוב

את האבודים האלה.

 

אז וותר – אל תנסה

אולי אחר ישלוף מרצונו

מחווה של דעת

עבורך.

 

ואם תצליח – שמור ואל תרפה

כי עכשיו עת הזו אולי לך יהיה.

 


"
אלוויס" / יודי מרטון

 

מנגינות חשבתי נוצרות

מאש תמיד בוערת,

וגיטרה לא תוזנח לעולם, מונחה כעצם

והוא הופכה לפנים ולאחור בקצב

של מיתר.

וזרימה של חשק בבית הוללים

על תופים וקרן

בחצצור ענבלים מגרון ניחר.

מביע במרץ, את חלומי שכבר הולך

לשלב של הלל שבח, ונוהר

במצהלות קהל בתולים שכאילו

מחולל.

ואין כשמחה הגדולה לקצב

של ענטוז מהמם בבגדי מחלפותיו

של הגדול מכולם

כאל נעורי – של פעם.

 

 לינוגרפיה / יודי מרטון 

 

מהבוקר עד עת ערב

לבטים מה הוא אומר

האם החומר כאן הוא ליוצר ?

 

להבים בורר, מחתך בָּלִינו

וכולו היזהוזים של בעצם

מה צריך פה לוותר ?

 

אין לרוח יד לנפש – זיכרונות עושה דבר

ובוחר.

 

תמול שלשום כי אין דומה לו – אף בחשק כן בורא לו

לאחר.

 

כאן מנגד מאוזן, שם לבן לא מסוגנן

שְחור הבגד יש תופס - דקדק בקווקווים !

שלח ידך דרוש ממך

צור ת’הבדלים !

 

הו לבן הוא כה מנגד – אין הפוך ואין חוזר

השחור הוא כן קובע הוא שכאן אכן בורר.

 

צור צורה צרוב הנפש וחתום

כי אתה אמנם מנגד

אבל כל כולך הוא לחזון.

 


אז מה - לא כל כך מצליח / יודי מרטון

 

האם יש בך עוד קצת אמונה ?

כי איך שלא ניסית להסתכל על זה

זה ברח לך - וריבונו ! לאן ?

מה פה קורה ?

יש קסם, יש כלים ומעשים

וניסיון זה לא מכשול

אבל

מרוב מרכיבים של ניסיונות לעזרים

רק מוזרים ?

אינך יודע, כי עדיין לא לקחת

ושנים של מאחוריך

שצריך את זה

אין לך.

אומרים שעם הגיל התכונות מתעצמות

ומה שקטן גדול

ומה שעצוב קצת – קטסטרופלי

והידע מעצים את הרעש

לשקט שכה רצית.

הסתבכת, מה אמרת

טוב הם יגידו שזה לא רע

אפילו קצת יפה

ונהדר, אז מה אתה רוצה ? מושלם ?

אולי בגיל טיפש עשרה

שהחוכמה היא כה מופלגת, וזקן זה "דאם"

והכול נפלא זה היה עובד, עצור עד כאן, עד כאן...

טוב, נו ? חזרת לעצמך !

ונחש שלדג בעטיפה מונח על מדף,

על מפית כמובן, כי סדר צריך להיות

וזה לא סתם - לצורך לא מובן

וזה עדיין עושה את זה – גם לך – זרום !– מובן ?!

 


קרברוס שד של תהומות / יודי מרטון 

 

הו הדס מה עייפת ?

במה אתה כה מעוניין ?

שנשמות כה רבות לחיינו יחזרו ?

הן צפוף כאן בעולם

והשאול אינו מוכן

לקץ של כל מאו-רע

של שאיפה ללא נורא.

 

האם מחשיכה לתאורה ?

אז רצונך לסוף של תחתיות

לספירות לא לך.

תגיד לקרברוס שלושה ראשים

ששומר הוא דמדומים

ממחשכי עולם נסתר

על נשמות של פרי ייאוש

ועל המוות לא מוכן.

 

שהתקווה קנה ירוק ולא ייחור של אקונטין,

רק חשבת נעוצה

בניצחון שאינו פעוט

ורצון הוא לאדם

שם להיות אולי מוכן

לתקווה.

 

הן מאבקנו הוא היקש

להמשך של מלחמה

תמיד צודקת, לקדמה

שבה הסוף הוא אחרית,

שבה נתחיל מהתחלה.

 

הוי קרברוס התאושש

שמור היטב אל תתייאש

כי בוא נבוא

ואל תדאג לא נאחר

והדס אתה אלי, שמור מקום שם בפינה

קצת מוארת, חשוכה.

שכח אותנו - בבקשה

כי תקוותינו לנצח כבר מזמן מזמן אבדה.

 

אבל חיינו, רק תודה,
 הם לשמחתנו
 - מתנתנו הגדולה...

 

 כל כולך גיבור / יודי מרטון

 

שים אותה במרכז, ואז שחרר אותה בנחת,

תן לה את אשר היא רוצה

ושכחת שבעצם

עם תפוח בלי נחש

עם תלתל ליופי

ואופלה

קצת מי הלך לך.

 

וקטנת במותניים, ולחוץ במכנסיים,

אוי כיווץ הגלגלים,

אין אתה בעננים.

 

אוטוטו חלוף הזמן

בו רצית, כן להיות חכם

ושכחת.

 

יופי טופי גם לך, ובגודל לא לך

התכווץ גם מוחך – וחייכת?

 

לא אמרת כי ניכר

שאפילו לא מחר

תחזור כתמול שלשום

לאחור.

 

גוף זקוף פה ! גם פדחת

קרן שלוף, חוד המחט

וראה הנה גיבור

על פי הפחת,

התיגמור? 

 


אוי השמאלץ – כמה נעים הינו / יודי מרטון

 

שם בשביל בקצה מדרכת

שם ליד ביתי ספסל.

למה רמז ? הן לא באנו

לגבורות...

רק אתמול עוד לא סָבְנוּ

מדוע רצון העיר – למה עֶזֶר ?

רק חשמל ארנונה מים

לבאות.

 

אוי הרגל אוי הקְרֶכְצֶן

נוּח כאן, ספסל בגן

גב הרכינה, ראש עייף

את הכובע, לא מפה

רק לשם, אוי וֶיי - אוטוטו.

 

יפה את, כה נאה

את ליבך נתת, אהובה

על ספסל בגן.

זוהר של שקיעה, עייפות החומר,

ובלב זריחה

רק של אושר.

 


כן כן, גם זהו שיר (מחזור חיים /(  יודי מרטון

 

טוב בסדר, אז גם זהו שיר

שבעצם, איך שמסתכלים על זה

משמאל זה נראה בסדר

ומהצד גם.

טוב, אז אם תהפכו אותו -  אז מהמשמעות

תבינו

שראשו בעצם למטה, וכל כולו

ברור.

והנקודה באמצע זו משסובבתו,

ובעצם היא גם זו שממרכזת אותו

והשאיפה לאזנו

תלויה בעולמו.

בלבלתי אתכם, סיבכתי ראייתכם

אז מההתחלה... בואו ננסה,

בכיוון השעון תסובבו, עוד היום בצעו

והופה אולי תבינו...

ואז תתקשרו ותסבירו גם לי

כי אין זה אני, אבל זו היא יצירתי.

 

 בת חווהשנות אלפיים / יודי מרטון

 

שוב את ? בת חווה ?

כן זו עם התפוח.

 

לא הספיק נחש

לקלקל ת’מצברוח

כבר ביום למחרת

שכחת שכבר חשבת

מה חבל על זה העדן.

 

ורק לפי מבט

הם מסתכלים לך בעיניים

ורואים רק חַזוּתָיִים.

 

ואת שיה תמימה כזו

כציפור בעננים

בוא נגוס ורק תטעם

כי הטעם נהדר.

 

מיץ נוטף מן השפתיים

חֶשקונות לפרי בשל

ובטנך  היא רק מצער

מזכירה היא בן או שניים.

 

בואי נפסיק עם זה הלהג

ונחשוב איך מתקדמים

יש תרופות לזה הצער

לצנן את הגברים.

 

הן זוכרת את מקדם

שלטונות רבים נופלים

זו מטרויה כבר הוכיחה

אין משוא ואין פנים

מלחמות הם לטיפשים.

 

את חושקת הוא רוצה

לא הכול כאן מצופה,

וההוא עם השיניים

שלשון לך הוא חוצה

מרמה הוא והוזה...

שוב ת’פרי לך הוא מוצא.

 

ואנחנו זוג, שמיים !

ריבונו ? מה הוא רוצה ?

הן עברו שנות אלפיים

לא נגמר המחזה ? 

 


קימה / יודי מרטון

 

עת חשתי את הבוקר

ושרעפי חלומות נגוזו

וצינה חדשה בגופי נוגעת

וזה קריר.

ושמיכות הפוך צננו

וזוגיות המיטה נסוגה,

אז נפשרתי קלות

וכולי נמרצות.

ואת כה יפה, ובאין מרגוע

וחולה כה זמנית

ואנרגיות של מדוע, ועכשיו פעלתי כי כבר

יש בך מתמיד.

ונוחי קצת אהובתי, מסרי גופך לנחת

עדני עצמך לכסות

לרביצת היום, לבריאותך

חשובה היא לכל.

והחינוך אינו על פי הפחת, והכל

שם תיפקודים.

כי את כאן נחה, אבל העולמות ממשיכים.

 

 

 
היום זה סלסה / יודי מרטון

 

הנף אותי בתנועה

סובב אותי לצעד

רקוד לי ואזרום

כי הסלסה היא היום.

 

פשוט ידך הרימה,

זקוף מבט !

שנס מותניך שלוף מטפחת

כי רק בדמיונך

אביר אותי תוכל לקחת.

 

מה פנית לאחור ?

קח אותי וספור

ארבעה לימין רק אחד אחור

שתי נקישות בעקבים

ובזמזום שפתיך

נגן לי ואחזור.

 

שוב עוד פעם

יתר שאת לשם שינוי

מה חשבת אין פרישה

זו אני שמחליטה

על זו המנגינה על זה הקצב.

מה קרה שוב הלום

סובבני בידך, אין פה מנוחה

ועדיין ערב.

 

הו הכול פה מתרונן

התזמורת תנגן

ואנחנו נתהולל

והשחר ימהר

יום חדש יפציע - ואז אותי תפתיע ?

 


מוטיבציה / יודי מרטון

 

עמוד בן סוסים, עמוד אל תדהר

משוכה אחרונה, חשוב מַעֲבָר ?

אולי שם מאחור ? יעלם המכשול ?

הזמן יעבור - יגמר פה הכול ?

 

שלב רגלייך, עמוד רק בנוח, צפצף כציפור

פרוש אולי כנפיים

ותצלול.

 

כי מה יש שם מֵעֶבֶר ? ניצחון לא נזכור

שרק עלי קבר

תחרוט במילים "כן רציתי כן יכול".

 

וכסייח לגיל, וכשור לכוח,

תקיץ מחלום כשלון

תְּדָמְיֶית מצב של רצון

של קְרָב על הזמן, תחשב דרכך!

האם הגיע זמנך ?  האם סימנת נכוֹן ?

 ממרוץ למשוכה מהזות לא לך,

ותאמר – "ויהי רצוני כתצרף מעוֹזִי". 

 

 בוקר אחרי / יודי מרטון

 

 בבוקר שאחרי, שהדעה סובלת

השכמתי מוקדמות, מחלום עשרים ושלוש

בנוי נדבכים, רצונות, עצומות נפש מחכות

וחותך יכולות בעת השלמה לקיים,

וממתין.

 

והזמן ללא כל יחסות אפשרית,

בונה לאיטו סוגרים, מגבלות, וחומות

אבל אור מנהרות הוא לתקוות שבונות

ראיית אופקים חדשים.

 

וכהרף עין, משברות נופלות

ודמיון מבורך פורץ מזין נשמות

מעצים יכולות נשכחות.

 

ואני מביט ומחייך נוכחות

ורואה אמרות ענפים נושקי עננים

וצורות חדשות

הנבנות לפרקים.

 

ויושב ואומר – "למה מי כן יכול ?"

 

ועונה בעצמי "מרצון מרצון !"

 

כי זיכרון עכשווי הוא לי, והוא כן נכון.

 


שישי בוקר טוב/יודי מרטון

 

זהו בוקר יום שישי,

אני כבר הסתובבתי פעמיים

צד שמאל לא מרמז מאום

צד ימין קולע בול

זה באמת בעצמות

שם שם בפנים

עמוק.

לא מבין מדוע

רק לפני שבוע

זה היה רגוע

ועכשיו ?

אוי אוי נו כבר

קצת יותר חזק

כן שם למעלה, קצת יותר ימינה

בדיוק בדיוק

אוף כבר נגמר ?

יום שישי עוד פעם יגיע ?


רגע לפני סיום / יודי מרטון

 

רגע לפני סיום, בונה פרק עצמי, מסיים

מחכה לבאות ורוצה נפלאות, ודורש.

יודע שהזמן מתבטל לפעמים

לצורכי הצרכים.

 

וגלישה איטית על גלים רוחפים

שזורמים לייעוד שמעבר - מתבצע.

וחולם שבבית בין נורמטיבי לדמיון

אני זה שחוצה, אני זה שרוצה לסמן

כי גבול עליון איין, כי לזה הרגע,

חיכיתי

ובצעתי.

 

ותרומתה ניכרת, כי ללא זוגתו לא יודע

כיצד.

 

ומשלים ופועל ואינו חותם.

 

ומתחיל זיכרון מחדש !

 

וזוכר.

 


צרכים / יודי מרטון

נכונה מעמד לצורכי מאבק,
איתן שכך בדברו, ודורש.

שבילים שבילים מסומנים כלבן
בקצה עומד בולט בהעדרו
מראות מראות, ככבליו
חותכים בגופו כי יבש, מחייה נפשו.
ובורר עצומות
ובונה מחדש כלבבו
למענו, כי רצה שבורא יצור למענו
חלופות.

משונות ככל יכולתן, מדומיין ממנו ולא
אלוהו.

וניתן לו בדרך שאפף מובילה במירוצו.
נדמה לי שיש ויש גם וגם בתוכו
והיה משכבו לבבו.

 

פְּנִינִים / יוּדִי מָרְטוֹן
 
הַאִם כָּל אֶחָד יָכֹל לִדְלוֹת פְּנִינִים ?
לִשְׁלוֹת לִמְשׁוֹת אוֹתָם מִמַּעֲמַקִּים
לְמַעַן זוֹ אַחַת עִם פַּרְצוּף שֶׁל פֶּרֶא ?
 
עוֹד, עוֹד תָּבִיא לִי, עוֹד תַכְבִּיר
כִּי יֵשׁ בִּי מַשֶּׁהוּ לְהַסְתִּיר
שָׂם כֵּן שָׂם, הָבֵא לִי רַק פְּנִינַת זָהָב מַלְכוּת
הֵן לֹא יִמְצְאוּ בִּי אַף לֹא דֹּפִי
כִּי הֲרֵי פְּנִינָתִי הִיא כֹּה זוֹהֶרֶת וּמְבַלְבֶּלֶת
וּמְשַׁקֶּרֶת בַּמַּבָּט,
לִי תָּבִיא מָזוֹר לְהוֹי כִּעוּר
לְהֶבְזֵק רִאשׁוֹן שֶׁל אַקְרוֹבָּט
אֲשֶׁר יְבַלְבֵּל אֶת הָעֵינַיִם.
 
הֲרֵי אַתְּ אַחַת מִינִי רַבּוֹת
שֶׁחוֹשְׁבוֹת
שֶׁחוּלְצִית שֶׁל בֶּטֶן מֵנוּפָּחָת
וְחָרִיץ יַשְׁבָן מְפֻטָּם
שֶׁבּוֹלֵט מִמִּכְנָס אָפְנָה
יְיַפֶּה אוֹתְךָ כְּמַלְכָּה.
 
לָךְ טָעוּת בַּת שֶׁל כֶּרֶס
רְצוּיָה פֹּה מַחְשָׁבָה
הִסְתַּכְּלִי פָּשׁוּט הֵיטֵב
 
בַּמַּרְאָה ! ! !

 


נעלם / יודי מרטון

 

ומחזק דברים נעלמים,

ויוצר אין ספור עלמות, מחפשות נואשות.

 

ומטבע דברים, ישויות מתקבצות

וגורמות לעכבות מתמלאות, אוהבות.

ומאמר כואב שוכתב, כי נכתב לפני שמגיע,

ונרצה אותו הסתר במראותיו.

 

מנגנון סתרים, יפתח ויפתח

את פי של אין איש עכשיו, ויפרח צפונותיו.

מחמלי נפשי אנא דברו

ואמרו, צרפו לבן אובד,

אשר מפריע לנבון.

 

נאמניו אוחזים בכבלי מזבח

מפצירים לכולנו, לחשוב שכמותנו

מוכרחים עכשיו.

 

מדברים גבוהה ומחזיקים בנמצא לצורך

הבל דברים שאמרו

הם המחזקים דעתנו עכשיו.

 

 

 


חלומו של פפינו 
או סיפורו של תבליט החומר

יודי מרטון - 28.08.2000

 

"או מה מסופר בשטח של 240/120 סנטימטרים, ובמשקל של 225 קילוגרם..."

" או פוליטיקלי קורקט צמחים וחיות "

 

"And the dream is in my heart"

 


סיפורי מתחיל בממלכה רחוקה מדימיוננו, באין זמן ידוע, בארצו של פפינו הגמד והרמוני הננס, ארץ הרמוניה הפורחת.

ביער עבות שענפי עציו גרדו ענני שמיים, המוקף ערבות המשתרעות מאופק לא ידוע עד לאופק שנושק אולי לעולמנו , חיו בצוותא ההרמוניים, אותם ננסים קטנים אשר מופקדים היו על הצמחים, והפפינים שהם גמדי החיות, שעליהם נאמר "לכל חי יש נפש גמד אשר יודע אותו, והוא כולו חיוכו...".

 

חיי היער והערבה התנהלו תמיד, וזו אינה אגדה כבעולמנו, בשיתוף פעולה מלא בין  הצמחים והחיים, אלו נותנים ואלו לוקחים, וטורפים אין מקומם איתם, והמכלה והמזיק הוא רק בסיפורם.

 

פפינו התעורר משנתו על הדשא הלח, משפשף עיניו בטל של בוקר, וכולו חיוך אל העולם, מתח את גופו הגוץ והשמנמן וקרא בקולו העמוק והמתנגן "ח ו פ ז נ י . . ??" , וכאן  יש מקום להפסיק את הסיפור ולהסביר  לכם, חביבי :

 

הפפינים אשר על החיות, בדרך כלל היו חולשים כל אחד מהם, לא יותר מאשר על קבוצה של מספר פריטים קטן מאותו הסוג, כגון היעלים, והטיפול באותן חיות היה אישי. רוב הזמן החיות היו חופשיות חוץ משנדרשו לטיפול חינוך או אהבה, אותה דרשו ביתר שפע...

ההרמוניים טיפלו בכל הצומח ודאגו לגיזום, ניכוש, השקיה, דישון וכהנה והינה מטלות שכמובן שאחת מהן היתה שמירה על הצומח מפני ניצול לא יאות של החיים.

ברור שגם הגמדים וגם הננסים חיו בשיתוף פעולה נוח והרמוני, עד אותו היום שאותו אני רוצה לעורר... ( ויש בדברי הימים כאלה שירצו להתעלם מכך - כי על שום מה הרמוניה ? )

 

ונחזור לסיפורנו, לפפינו שלנו היו את יעליו - חופזני, רצני, אהובני, קופצני ואף את חמקני ( וזה כבר סיפור אחר ארוך ודי מכתת רגלים ), חופזני הצעיר שביניהם היה שובב, ולא כל כך שש לרבוץ ולשמוע הסברים ארוכים מדי על "מה שאסור אסור ומה שמותר מותר רק אם הוא לא אסור" שפפינו נסה להלעיט אותו.

 

"ח ו פ ז נ י . . ??"  קרא שוב, אייכה ? שוב פרח על כנפי רוחו החפוז הזה ? קם וסידר את כפתוריו הזהובים במעילו הסרוג, רכס את חגורתו המפוארת על בטנו המפוטמת, חבש מצנפתו, ולא לפני שהבריח מתוכה איזה נמנמן עצלן וחרפן, והחל בריצה קלה לכיוון היער בהמשיכו להתבונן סביבו בדאגה ולזעוק בקולו ליעל ( ועל שום מה ? תשאלו , הרי בהרמוניה מה כבר יכול לקרות ? אבל ... ).

 

וזה כמובן עיקר סיפורנו, שובבותו של חופזני, שלא רצה כל כך לשמוע את אשר נאמר לו, רוח נעוריו פרחה בו מדי, ואת הצריך הוא לא כל כך אווה.

 

הרמוני הננס היה מופתע עד למאוד כשחש מרחוק את שיח הערבה קורא לעזרה, עזרה ? בחייו הארוכים לא חווה הרגשה מוזרה שכזו, מצוקה ? בוא אמר לבנו הצעיר, הרמוני ג’וניור, נזדרז ונחוש אל קצה היער לראות את אשר קרה.

 

הם החישו צעדיהם, עברו נחלים אגמים עמקים וגאיות, ( טוב זה רק בסיפורים, קצת הגזמתי )  ומרחוק ראו מחזה מביש ומזעזע ( מילה שהשימוש בה כמעט היה בלתי אפשרי בעולמם ), עומד לו שם על שתי רגליו האחוריות יעל, ונשען על השיח הדווי ומכרסם בשיניו את קליפתו, עור חייו של צמח הערבה, ואוי לאותה בושה, כי אותו חצוף ששעה וראה אותם ממשיך במלאכתו הבזויה כאילו מעשיו כהלכה.

 

"מה אתה עושה ?!" זעק ההרמוני, "ולמה?" הוסיף בפליאה ? "כי אני רעב !" אמר בפשטות חופזני, "רעב? ומה עם פירות עלים ועשבים ומה שמותר לך ?" הקשה הרמוני, "ובקיצור מה קרה לך ?".

 

"פפינו לא אמר לי שאסור, הוא אמר לי רק מה שמותר" התחכם אותו מזיק, "אז למה לא עשית רק מה שמותר ?" שאל הרמוני והזיז את היעל מהשיח האומלל, "כי כי כי כי ..." גמגם "זה היה טעים ?" התמם היעל.

 

פניו האדומים של הרמוני לא הסתירו את רוגזו, "אין זה מתפקידי לחנך אותך, ואין זה רצוני, אבל אני אקשור אותך לשיח עד לבואו של גמדך, לבל תזיק שוב, ואפקיד את בני לשמור עליך ולטפל בשיח האומלל", אמר בצער, תוך כדי ליטוף ראש הסורר, לחש מספר מילים באזנו של בנו להנחותו, ולאחר מכן שם פעמיו בצעד נמרץ וזריז  אל תוך היער, כי סדר קורה והפרתו לא בהרמוניה ( או בקיצור אין דבר כזה ).

 

הרמוני ג’וניור שאב מעט מים מהנחל הסמוך, השקה את שיח הערבה הפצוע, ואת היעל האומלל, גזם את ענפי השיח הנזוקים, תוך שהוא מהמהם זמזום מרגיע ומרפא , תכונה שאוהבי הצמחים בכל העולם נחנו בה, אף בעולמנו ( ויש אומרים שאף אני ).

 

ידידנו השובב, חופזני, שכב קשור ומיואש וכי מה רוצים ממנו, איזה שיח ( ועדיין חשב שהוא היה טעים להפליא ) ואיזה ננס קטן שכזה,  הוא שבחייו לא היה קשור, תמיד חפשי ומאושר, נכון הוא לא כל כך הקשיב לפפינו כאשר הנחה אותו בשיעוריו, אבל ענין כזה גדול ? מאוכל ?

 

"כואב לו, כואב לו מאוד" אמר ההרמוני, "אתה נע ונד בכל מקום וחי ממה שמזדמן לך, והבחירה היא שלך" הוסיף, "אבל העצים והשיחים יונקים מהאדמה את לשדם ואוגרים את חייהם מהשמש, משוש נפשם, ונותנים לנו, החיים, מיצירתם בלבד פירות עלים ופרחים, ואין הם יכולים לנוס ולהתגונן מהמזיקים להם". ( וזהו קטע מאוד  פוליטיקלי קורקט, הלא תחשבו כך ?)

 

עצוב היה חופזני כשהבין, מה שמותר מותר ואסור הוא לא המותר, פניו  היו כבושים בקרקע כששמע את קולו המרגיע של פפינו שהגיע, "הבנת" אני מרגיש אמר, "אכן כן" ענה היעל בקול שפל  "אכן כן".

 

פפינו שחרר את היעל מכבליו, חיבקו ונישקו, ליטף את שיח הערבה. ואמר ליעל "בוא עימי שובב". "הי" קרא הרמוני ג’וניור "לאן אתם הולכים ? אבי אמר לי להשגיח עליו עד שיחכים ממעשיו", "הוא מבין" אמר פפינו בשקט, "נכון חופזני ?"  אמר וחייך.

 "עלה עלי ורכב, ואל תדאג, נרוץ לבשר לאביך שאכן זה כך"  צהל בשמחה חופזני המשוחרר ( שם חדש ניתן לו חכמולוגי, כך ספרו לי ) .

 

ובחזית מוביל פפינו ובידיו חבלים ללא קשרים, יעל מאושר משוחרר מחוכם וקורן, ועליו כולו חיוכים הרמוני ג’וניור.

 ( וזהו תאור התבליט כפי שהבנתם יקירי )   וסיפורנו כמעט תם כי באה ישועה להרמוניה, כי עולם לא הולך ונעלם, ומילה מושלמת אחת ככל שמסתייגים ממנה בספקנות של בגרותנו היא אכן לא יציבה אפילו באגדות...

 

ובכל זאת גם שהסדר בהרמוניה משתבש, בעזרת אהבה ורצון נכון, שהם היציבות של הטוב, אפשר לסדר  את ההרמוניה של הלא יציב, באהבה ...

 

וחלום על שום מה ידידי ? כי אין דעתנו יכולה לחוות היום חלום שיתגשם, ופפינו ה"הורה הזעיר" בתבליטי הוא המעשי האפשרי היחידי כרגע לחלומי.

  

 התבליט והסיפור מוקדשים
לאישתי היקרה שלומית שקד
אשר המציאה את המילה הרמוניה

 

 

בתהליך כתיבה - סיפור המיקום



מרטון
In Asser (the Saxon Chronicler) 
it was Mere-tune

"חווה קטנה ליד האגם" באנגלית עתיקה
ונוסיף "שקד" שם המשפחה של אשתי
ולהלן נקבל
 


 

 

 

 

 

 

 
 
Not for Profit Copyright Your Opinion Web site design & Development טלפון נייד: 052-3355975
דואל: yudi.marton@gmail.com
האתר ללא כוונת רווח
עודכן לאחרונה ב: חמישי 28 מרץ 2024